 |
|
 |
|
  | התאהבות עמי גלעד | 26/1/12 13:21 | | שלום. הייתי מאוהב באישה. חשבתי שהיא הכי נפלאה בעולם. לצערי, היא לא רצתה בי. זה נורא כאב לי. אחר כך הכאב עבר לגמרי. איך זה יתכן?. קודם הכאב היה בלתי נסבל, ועכשיו הוא אפסי!. איך להבין זאת?.האם זה אומר שמהתחלה לא הייתי באמת מאוהב בה?.
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | יעל לי, תוכלי לענות לי בבקשה? מיצי | 17/1/12 14:35 | | אני בחור בן שלושים פלוס. נורא נוח לי בחברת נשים, וגברים אחרים אני לא סובל. גברים אחרים נראים לי ברברים ואלימים. סתומים שרק כדורגל וסקס מעניין אותם. קשה לי להיות בחברתם ואני מתרחק מהם. עם נשים הכי נוח לי בעולם. אנחנו חושבים מאוד דומה, ומתעניינים בנושאים "נשיים". אגב, אני סטרייט לגמרי, והיו לי הרבה בנות זוג שאהבתי נפשית ומינית. מרגיש לי הכי טבעי ומקסים להיות רק עם נשים, כי איתן אני יכול לדבר על רגשות ודברים נורא אישיים, ואפילו לבכות אם אני מרגיש צורך. נשים חיות בשלום עם הרגישות שלי. אגב, גדלתי בקיבוץ בכיתה שהיו בה הרבה מאוד בנים, והיה לי ממש קשה איתם. מעולם לא התעללו בי, אבל ראיתי שם יותר מכות ממה שתראי כל חייך, לשמחתך. מכאן כנראה הרצון שלי להיות רק עם בנות. למה גברים אחרים לא יכולים להיות רגישים?. יש משהו רע בזה שאני מעדיף להיות רק בחברת נשים?. לדעתי, הנשים באופן כללי הרבה יותר רגישות ומקבלות ומכילות מגברים. את מסכימה איתי?. אני צריך טיפול, או שאני פשוט מבין נכון את המציאות ונוהג הכי הגיוני מבחינתי?. מקווה שתעני לי. ביי.
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | אהבת גברים יעל לי | 22/1/12 18:20 | | שלום אתה מתאר מצב שאין בו כל כאב או סבל עבורך, אלא פתרון מוצלח להרגשה שיש לה מקורות הסטוריים, נאמר, מובנים. אם אני מבינה נכון את השאלה שלך, הרי שאתה לא בטוח שזה "נורמלי". האם אני יודעת אם אתה מבין נכון את המציאות או צריך טיפול? נדמה לי שאלו לא שתי האפשרויות היחידות, ואף אחת מהן אינה בהכרח מדויקת... משהו בהכללה כלפי גברים שהם "ברברים ואלימים, סתומים שרק כדורגל וסקס מענין אותם", חוטא במעט למציאות כפי שאני חווה אותה, וקיימת האפשרות שאולי אתה מפספס משהו. אם זה מענין אותך, ואם אתה מזהה בתוכך נטיה להכללות ממן זה (שמוציאות מכלל אפשרות קשר שלך עם גברים/בעלי אף ארוך/שמאלנים/מתנחלים וכיו"ב חלוקות של העולם לקבוצות של מנודים) זה משהו ששווה להסתכל עליו, בסקרנות, ואולי להעמיק לתוכו. טיפול? זאת דרך אחת להתבוננות מעמיקה. זה מענין אותך? ואם זאת הכללה שלא ממש מצמצמת את חייך העשירים, שיש בהם יחסים שיש בהם אותנטיות ואינטימיות וחברות, ואתה בסה"כ מבסוט מהחיים, אז למה טיפול? שיהיו חיים טובים, יעל
בברכה, יעל לי
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | העברה ארוטית בועז שביט | 17/1/12 15:19 | | שלום דויד. יש כלכך הרבה חומר בנושא הזה שאני לא יודע מאיפה להתחיל. פרויד כמובן היה הראשון ששם את העניין במרכז, ויש לנושה הזה מקום מאוד מרכזי בתאוריה ופרקטיקה שלו. מאז ועד היום נכתבו אין סוף ספרים ומאמרים בנושא מזוויות שונות ובגישות טיפוליות שונות. אז תחפש בכיוון שמעניין אותך ותמצא הרבה, אני בטוח.
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | התאהבות במטפל שירה | 10/1/12 19:51 | | הי בועז קוראים לי שירה, אני בת 28. אני הולכת לפסיכולוג כבר 8 חודשים. אני סובלת מדיכאון וזה מאוד משפיע ומושפע מחיי הזוגיות הלא טובים שלי, מההורות הגרועה שלי. הטיפול עוזר מעט. אני לא מצליחה להפתח לגמרי לפסיכולוג שלי. מדובר בבן אדם מדהים, נחמד, חכם מאוד ו..חתיך. מכלול התכונות הללו גרמו לי להתאהב בו בצורה שבחיים לא חשבתי שאוכל. אני מקנאת בטירוף באשתו..ולא יכולה להפסיק להשוות אותו לבעלי (לטובת המטפל כמובן). הוא מצדו ממש מעודד אותי לזה..הרבה פעמים הוא אומר שהוא מרגיש אלי אהבה, שדואג לי, פעם אחת הוא אמר שהוא היה רוצה לחבק אותי..אחרי כל טיפול אני מתעסקת באובססיביות במה הוא אמר לי הפעם שיכול להעיד על אהבתו אלי. קשה לי עם זה שאני לא המטופלת היחידה שלו וקשה לי עם זה שאולי אני לא המטופלת המועדפת עליו יחסית לאחרים. אני פעם אחת (די בהתחלה)אזרתי אומץ והודיתי בפניו על העניין והוא הגיב בצורה מאוד מעצבנת. היה ממש נבוך ושתק. אמר שזה אומר דברים שלא כדאי להעלות בשלב ההוא של הטיפול. אני לא מסוגלת לעשות את זה שוב. מצד שני..אני פשוט משוגעת עליו. הייתי מפסיקה את הטיפול רק בגלל הענין שאני לא יכולה להרגיש ממש פתוחה איתו אבל מצד שני כבר המחשבה על פרידה ממנו מביאה לי את הדיכאון של החיים...מה לעשות??
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | התאהבות בקשר טיפולי בועז שביט | 11/1/12 11:59 | | היי שירה. את מתארת מצב מאוד עדין. לא הייתי רוצה לחרוץ דעה ברורה ובטח לא עצה פשוטה. זה יכול לקרות שמתרחשת התאהבות במטפל. אחרי הכל מדובר בסיטואציה אינטימית, שיש בה חשיפה קרבה, קבלה - וזה מזמין התפתחות של רגשות. בו בזמן המטפל נותר תמיד חשוף באופן מאוד חלקי, ובקלות אפשר לדמיין אותו באופן אידאלי. העניין הוא איך מתמודדים עם זה. כרגע זה נשמע שאין התמודדות ושהתגובות שלו אפילו מקצינות את המצב. יתכן שזה נובע מכך שהוא לא ממש יודע מה עובר עלייך? נשמע שאתם צריכים למצוא דרך לברר את העניין הזה, כי אחרת הוא יתקע את הטיפול. האם את יכולה להעלות את זה שוב בינכם? האם יש דרך להפוך את זה לחלק מהטיפול, ואולי אפילו לליבו?
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | אני מניחה שאין לי ברירה אלא לספר לו שוב... שירה | 11/1/12 13:06 | | אבל רציתי לשאול אותך בתור פסיכולוג, אם אפשר על קצה המזלג- מה זה אומר על מטופל שככה מתאהב במטפל בצורה שכ"כ משתלטת לו על החיים? איך אפשר להפוך את זה לליבו של הטיפול-מה יש לחפור כ"כ בעניין הזה? למה הפסיכולוג שלי לא היה יכול לדבר איתי על זה בשלב ההוא של התחלת הטיפול?? נ.ב. קראתי את כל המאמרים שלך והם פשוט מרתקים ומחכימים מאוד..תודה רבה..
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | לשירה בועז שביט | 11/1/12 17:19 | | אני מניח שלהתאהבות הזו יש משמעות ייחודית שקשורה אלייך כאדם. זה לא דבר שניתן להגדיר ולהבין מבחוץ, זה משהו שמבינים מתוך התהליך והדיאלוג. אני לא יודע מדוע המטפל שלך לא דיבר איתך על זה בהתחלה, אבל בוודאי שיש טעם לנסות שוב ולבדוק האם הוא מוכן לדבר ולהיכנס לדיאלוג על העניין הזה ולבדוק האם זה יכול להפוך ממחסום בטיפול למשהו שמקדם אותו.
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | אהלן בועז, אני שוב רוצה להציק לך בשאלה מלך האריות | 2/1/12 10:01 | | כתבתי לך לפני זמן קצר, זוכר?. אני עדיין חושב על האפשרות לפגוש אותך, אבל לא בטווח המיידי. כתבתי לך בפעם הקודמת שגם אני מתרגל טאי צ'י ומדיטציה כמוך. אתה רואה קשר בין תרגול טאי צ'י מוצלח לבין טיפול פסיכולוגי מוצלח?. יש איזה מכנה משותף לדעתך, או שאני מבלבל את הביצים כרגיל?.
הוספת תגובה שליחה באימייל
|
  | טאיצי וטיפול פסיכולוגי בועז שביט | 2/1/12 10:43 | | אני מוצא הרבה קשר בין טאיצ'י לבין תהליכים נפשיים בכלל ובין טיפול פסיכולוגי בפרט, אבל הקשר הזה הוא מורכב ולא ניתן לניסוח במונחים פשוטים. כתבתי על זה מאמר די מפורט בלינק הזה: http://www.boazshavit.co.il/?p=407 יתכן שיעניין אותך לקרוא.
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | בועז, קראתי את המאמר המרתק. ברשותך, שאלה נוספת. מלך האריות | 3/1/12 15:43 | | נניח שמישהו אומר לי איזה דבר מעליב. קורה. מצד אחד יגידו הפסיכולוגים - "זה בסדר שאתה מרגיש נפגע או כועס או עצוב". מצד שני יגידו הרוחניקים - "זה האגו שלך שמשתלט עליך. אל תשתף איתו פעולה". איפה האמת לדעתך בין הגישות האלה?. ובבקשה תענה ברצינות ואל תעשה מזה צחוק, כי זה חשוב לי.
הוספת תגובה שליחה באימייל
|
  | אגו ולגיטימצה בועז שביט | 4/1/12 17:16 | | ראשית, בוודאי שלא אעשה צחוק! לעולם לא! בכל מקרה לתפיסתי השימוש הרווח הזה במילה "אגו" אינו אלא דרך מכובסת לעשות דה-לגיטימציה למה שאנחנו מרגישים. במקום להגיד למישהו שאסור לו להרגיש את מה שהוא מרגיש, במקום לבטל את רגשותיו במצח נחושה, מסתתרים מאחורי הביטוי הזה. מה זה חשוב אם זה "אגו" או כל דבר אחר? מה שאני מרגיש זה מה שאני מרגיש, נקודה. ואת מה שאני מרגיש אין לאף אחד זכות לשלול. כמובן שמותר לאחרים להרגיש שונה לחלוטין ממני. הניסיון לא להרגיש את מה שאני מרגיש הוא אלימות כלפי עצמי, שרק מגבירה את החוויה הקשה ואת היחס השלילי כלפי עצמי וממשיכה לסבך ולהקשות כל בעיה שאני מנסה להתמודד איתה. הקבלה של רגשותי היא תמיד ההתחלה של הדרך לעבד אותם ולרכך אותם.
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | בועז, יש לי עוד שאלה אחת, חשובה במיוחד מלך האריות | 9/1/12 10:44 | | כמו שכתבתי לך פעם, אני חושב ללכת לטיפול פסיכולוגי. אולי אצלך. העניין הוא שיש בתוכי שטחים של כאב, שאני לא בטוח שברצוני להיכנס אליהם. כרגע, אני מתמודד איכשהו עם המודעות לקיומם. אני חושש שברגע שאתחיל לדבר עליהם אשקע בהם ולא אוכל לצאת מזה. משהו כמו ביצה טובענית. אני חושש ממצב בו אתחיל לבכות ולא אצליח להפסיק. יש טעם לפתוח נושאים כואבים?. אולי הדיון בהם דווקא יחריף את מצבי הנפשי?. האם אני יכול להיות בטוח שהטיפול יביא בסופו של דבר להקלה, עם שיתוף פעולה מצידי כמובן?. האם אתה כפסיכולוג יכול להבטיח שדיבור על הכאבים יביא בסוף להקלה?. האם קרה לך שמטופל פתח איתך נושאים קשים עבורו, ובדיעבד אתה חושב שזאת הייתה טעות?. אנא, בועז: אל תיפגע מדבריי. אני מעריך אותך מאד מאד, והתשובה הקודמת שכתבת לי ממש עזרה לי.
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | לגעת בכאב בועז שביט | 9/1/12 11:00 | | הדילמה שלך, החשש לגעת בכאב, מובנת לי מאוד מאוד. היא לב העניין של טיפול בעצם. כן, בטיפול נוגעים במקומות הכואבים, וזה מאיים, וזה מפחיד להיות מוצף, ואולי מפחיד שלעולם לא אצא מזה. אני לא רוצה לבטא הבטחות, זה לא מתאים ולא אתי. אבל כן, הניסיון מראה בברור שהנגיעה במקומות הכואבים והלמידה לקבל אותם, להכיל אותם, להיות בדיאלוג איתם - זה התהליך המרפא. עושים את זה לאט, בהדרגה, מכבדים את כל הזהירות וההגנות ששומרות עלינו, נותנים לנפש ליצור את התהליך בקצב שלה, בדרך שלה, בעוצמות שלהן היא זקוקה, ובתוך התהליך העדין הזה היא מאזנת את עצמה, לא מתפרקת ולא מוצפת יתר על המידה, אבל כן נוגעת, מתפקחת, מבשילה, לומדת להכיל את עצמה. אסור לרוץ שם, אסור לדחוף בכוח, צריך הרבה כבוד לכל הפחדים וההגנות, וצריך לתת לקשר הטיפולי להיווצר. קשר שבתוכו עשוי כל זה להתרחש.
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | שאלה לפסיכולוגית ע"ה | 23/12/11 18:58 | | יש משהו שמציק לי. אני יושב מול הפסיכולוגית שלי יעל (לא את, יעל אחרת). היא מתענינת בי ומקשיבה. אמפתית. ומן הסתם, היא מתעניינת ומקשיבה באותה מידה גם למטופל הבא. ולזה שאחריו. ברור לי שאני לא המטופל היחיד שלה. זה נפלא לדעתי שהיא טובה לכולם. אבל בכל זאת אני רוצה להיות היחיד. אני רוצה שהיא תאהב רק אותי. זה מרגיש כמו ילד שרוצה את אמא רק לעצמו. אני יודע שזה קטנוני, אבל ככה זה מרגיש. זה מוזר לך?. יש תופעה כזו אצל מטופלים?. ועוד שאלה - הלב של הפסיכולוגית יכול להיות מספיק גדול בשביל כולנו?. מה דעתך על זה כפסיכולוגית?.
הוספת תגובה שליחה באימייל
|
  | להיות בן יחיד של הפסיכולוגית יעל לי | 27/12/11 10:59 | | ע"ה יקר אתה וכולנו... האם מענין אותך להעמיק אל תוך התחושה שאתה רוצה להיות היחיד? אל תוך הכאב שאתה אינך היחיד? זה לא קטנוני. זה טבעי. אתה מכיר אח שלא חווה קנאת אחים? זה הטיפול שלך. הוא כולל את האספקט הזה, וזה משהו שחשוב וגם כדאי לשים על השולחן עם המטפלת שלך. אולי זה אפשרי לשאול אותה את השאלות הללו? ולדבר אתה על הפחדים? אגב, אפרופו אם זה מוזר או קטנוני:לרצות (להיות היחיד) זה טבעי ונורמלי. לתבוע שזה יתקיים במציאות זה כבר משהו אחר.
ולשאלתך על הלב של הפסיכולוגית שלך – איני מכירה אותה, אבל אם השאלה היא אם זה אפשרי, אז התשובה היא כן. הורים לילדים רבים אומרים שעם כל ילד לא מצטמצם המקום בלב ששייך לקודמים לו, אלא הלב מתרחב וגדל. בברכה, יעל
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | למלך האריות בועז שביט | 20/12/11 22:30 | | שלום לך. בוודאי שאפשר להיפגש ללא התחייבות להמשך. בכלל אין בתהליך עניין של התחייבות אלא של רצון להיות בו. אתה מוזמן להתקשר אלי - ראה מדור קשר באתר.
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | שאלה אני | 18/12/11 07:41 | | הייתי בטיפול תקופה ארוכה. הקליניקה הייתה חדר אחד בבית של הפסיכולוגית. עם זאת, הרבה מהשיחות שלנו נערכו בכל רחבי הבית שלה: בסלון, ליד שולחן האוכל וכו'. זאת הייתה הצעה שלה. הטיפול עזר לי מאד. לתחושתי, הפסיכולוגית הצילה אותי. רציתי לשאול: עצם זה שהשיחות "יצאו" מהקליניקה, ונערכו ברחבי הבית שלה - זה לא רגיל, נכון?. למה לדעתכם היא עשתה זאת?. יש עם זה בעייה כלשהי?. ושוב, אני מדגיש שפסיכלוגית עזרה לי מאד, ואני אסיר תודה לה.
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | הייתה לי עוד שאלה שפרחה מזכרוני... אני | 18/12/11 08:27 | | נזכרתי בה ושבתי לשאול גם אותה. בכמה מקרים שונים, כאשר סיפרתי לפסיכולוגית מהשאלה הקודמת על משהו שקרה לי, היא שיתפה אותי בארועים דומים מעברה. הארועים שהזכירה היו רלבנטים לנושא, אבל אינטימיים מאד. למשל, היא ספרה לי על גבר שלא רצה אותה, על הקושי שלה בגיל ההתבגרות ועוד. גם זה לא כל כך רגיל, נכון?. פסיכולוגים משתדלים דווקא לשמור על דיסטנס, לא?. ושוב, אני מציין שהפסיכולוגית הצילה אותי, ואני מעריך אותה מאד.
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | גישות של פסיכולוגים בועז שביט | 20/12/11 22:35 | | שלום לך "אני". אינני במקום לשפוט התנהגויות וגישות של פסיכולוגים שונים. ישנן גישות רבות. נכון שיש פסיכולוגים שיקפידו מאוד על הסטינג של המפגשים ויש כאלה שאולי פחות. יש כאלה שלעולם לא יגידו דבר אישי על עצמם, ואחרים שדווקא משתפים, מתוך תחושה שזה עשוי להועיל לתהליך. השאלה היא איך את/ה הרגשת עם זה, ואם הייתה לך תמיהה בעניין הדבר הטוב ביותר הוא לפתוח את זה לדיאלוג בינכם. אני מבין שמדובר על טיפול שכבר הסתיים, אז תזכרי זאת לפעם הבאה...
הוספת תגובה שליחה באימייל |
  | אדוני, גבירתי, כמה מילים... מאיר וייס | 13/12/11 11:46 | | בגדול אני טיפוס שמח ואופטימי. אבל לפעמים יש לי גם רגעים של עצב. זה ממש ממש לא עונה להגדרה של דכאון. סתם איזה רגע של עצב שחולף. ואתם יודעים מה משגע אותי? שלפעמים ברגע כזה אני מדבר עם איזה חבר ומספר לו על זה, והוא פולט ישר "תחשוב חיובי". אתם מבינים?. כמו איזה ריפלקס מותנה, אנשים זורקים "תחשוב חיובי". זכותי לפעמים להיות עצוב, לא?. מה גם שכאמור, לרוב אני שמח ואופטימי. מה זה הקטע האובססיבי הזה של אנשים עם חשיבה חיובית?. אמנם בגדול אכן חשוב להיות חיוביים, אבל יש מקום גם לצער וכאב ועצב, לא?. ה"טרור" הזה של חשיבה חיובית פלקטית עושה דה לגיטימציה לחלק מהרגשות האנושיים. שמתם לב לתופעה הזו? זה מדבר אליכם, מה שכתבתי? אשמח לשמוע את מחשבותיכם על זה. לדעתי, הנושא ראוי להתייחסות.
הוספת תגובה שליחה באימייל
|
  | חשיבה חיובית בועז שביט | 14/12/11 15:53 | | מאיר היקר. אין לך מושג עד כמה אני מזדהה אתך. ההצעה לחשוב חיובי היא ממש סוג של טרור, סוג של דה-לגיטימציה שאנחנו עושים אחד לשני ולפעמים לעצמנו. הזכות להרגיש את כל הרגשות היא זכות אנושית בסיסית, היא חשובה לבריאות הנפשית שלנו, לתחושת האינטגריטי והשלמות שלנו בחיים. אין דבר יותר טבעי מעצב ואין עיוות גדול יותר מלנסות לא להרגיש אותו (וכך לגבי כל רגש). רק מי שמוכן להרגיש עצב וכעס וכאב (ואת כל היתר) מסוגל באמת גם לחוש שמחה, אהבה, אושר באמת. אז תודה לך שאתה מזכיר לנו את זה.
הוספת תגובה שליחה באימייל |
|
|
| |
|
|
 |  | 5 4 3 2 1 | דף 1 מתוך 19 דפים | | |
|
|
|